<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב זביד</h1>
<h2>דף ו:</h2>
רב זביד יש ספרים חלוקין על הא דגרסי' בהמוכר פירות הל' מרתף של יין אני מוכר לך [ב"ב צ"ה ע"א] דפרכינן התם והתני רב זביד בר אושעיא מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה. וכן ההיא דגרסי' בפ"א דמס' ע"ז בסוף הל' שלשה ימים אסור לישא וליתן עמהן [ו' ע"ב] תני רב זביד בר אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן. וכן ההיא נמי דמס' ע"ז פ' ר' ישמעאל הל' לוקחין גת בעוטה [נ"ו ע"א] דאיבעי' להו קיפוי דבור או קיפוי דחביות דאתינן למיפשט ת"ש יין משיקפה אעפ"י שקיפה קולט מן הגת וכו' (ורמינהי) והתנ' רב זביד בר אושעיא יין משירד לבור (מקפה) [ויקפה] וכו', ומייתי' לה נמי בבבא מציעא בהשוכר את הפועלי' [צ"ב ע"ב] וי"ס גורס' תני רב זביד בדבי ר' אושעיא בכולהו ונ"ל אותה גירס' עיקר וכן כתבתי בסדר אושעיא ומצאתי כמו כן בר ר' אושעיא אם הוא בר ר' אושעיא פשיטא דרב זביד זה אינו אותו שכבר כתבתי דכיון דר' אושעיא גרסי' זה רב זביד בנו של ר' אושעיא רבה תלמידו של ר' חייא הוא כי לא מצינו שום אושעיא שנסמך בר' אלא הוא, וכל שאר האמוראים שנקראו אושעיא או סתם נקראו כגון אושעיא ספרא או אושעיא זעירא [תענית כ"ד ע"א] או רב אושעיא, הילכך אין לספק' רב זביד זה בבן אחד מהן אלא בר' אושעיא רבה, ואע"ג דיש לתמוה מפני מה לא נסמך בר' כיון שבארץ ישראל היה, וי"ל כיון שר' אושעיא עלה מבבל כמו שכתבתי בסדר אושעיא [אפשר] שרב זביד בנו נולד ונתעכב בבבל או שמא נולד בארץ ישראל וחזר לבבל. ולפי גירס' הספרים דגרסי בדבי ר' אושעיא יש לפרש שהיה שונה ברייתות ששנויות בדבי ר' אושעיא או לפרש אותו רב זביד שהיה רגיל לשנות ברייתות ששנויות בדבי ר' אושעי' והכי נמי גרסי' בברכות פ' היה קורא בתורה הל' בפרקים שואל מפני הכבוד [י"ד ע"א] בעא מיניה אחי תנא דבי ר' חייא מר' חייא במגילה והלל מהו שיפסיק, ותו בההיא שמעתא גופה בעא מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום. וכן נמי ההיא דמייתינן בזבחים פ' המזבח מקדש [פ"ג ע"ב] ובהקומץ רבה במנחות [כ"ו ע"ב] ובסדר יומא פ' טרף בקלפי הל' אחרונה [מ"ה ע"ב] תני רב חנניה בר מניומי בדבי ר' אליעזר בן יעקב עיכולי עולה (קטרת) אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטרת, דפ' דכולהו הרגילים לשנות דבריהם בבית מדרשם כההיא דגרסי' בפ' הוציאו לו בסדר יומא [נ"ט ע"א]. ובזבחים באיזהו מקומן [נ"ג ע"א] תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר' שמעו' בן יוחי זה וזה יסוד מערבית דרומית ומשכיה גברי לגברא ופירש"י תלמידי ר' ישמעאל היו שונין משנה שנשנית בבית מדרשו של ר' שמעון בן יוחי דזה וזה יסוד מערבי, וכה"ג נמי בסוף זבחים הל' מנוחה ונחלה [קי"ט ע"ב] תנא דבי ר' ישמעאל בדבי ר' שמעון בן יוחי זו וזו ירושלם ברית', ופירש"י התם ברייתא נמצאת בבית מדרשו של ר' שמעון בן יוחי שהיו תלמידי ר' ישמעאל שונין כמותו ושינה לשונו בכאן, מ"מ העיקר שהיו רגילין לשנות דברי רבותם בבית מדרשם אף רב (זה) [זביד] זהו הרגיל לשנות ברייתא דר' אושעיא ואפילו אם נפרש ברב חנניה בר מניומי דתני בדבי ראב"י ההיא מתניתא דנשנית (רב זביד בכמה דוכתי אייתי' תני רב זביד בדבי ר' אושעיא) בבית מדרשו דראב"י כההיא דאיזהו נשך תני רב ספרא ברבית דבי ר' חייא, מ"מ כיון דרב זביד בכמה דוכתי אייתינן תני רב זביד בדבי ר' אושעיא נכון לפרש הרגיל בברייתות שלו או בבית מדרשו. וכן פירש"י [ע"ז ו' ע"ב] רב זביד בדבי ר' אושעיא במתנית' דמתנ' בבית ר' אושעיא ור' אושעיא סדרה למתניתא וכן ר' חייא.
ועל הא דתני דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקח מהן נמי אפילו בפחות אעפ"י שהגוי (מזלזל) [מוזיל לו] כיון דרמי על אפיה אזיל ומודי כיון שמכרן בחלוף המתקיים אזיל דכל מידי דמזומן ליה לגוי ביום אידו (כיום) [כיון] שיום אידו הוא רגיל לאודויי ושם טומאה מרגלא בפומיה אע"ג דמשכח טובא למיזבן. הילכך אין לדמות לההוא דד' נדרים [ל"א ע"א] דתנן התם שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר (ביותר) [בפחות] ובגמרא דאפילו שוה בשוה בזבינא מציעא שרי דלא חשיבא ההיא הנאה כיון דטובא קא משכח למזבן דכוותה לאו הנאה היא, אבל משא ומתן ביום איד לא תלי אלא בהרגל דאזיל ומודי הילכך אע"ג דמשכח טובא דכוותה משום הזמנה אזיל ומודי אפילו לוקח ביוקר או מוכר בזול אבל בדבר שאין מתקיים כלל לא חשיבי, לפי שמצאתי בתוספ' ר' שמחה בר שמואל הקושיא ותירץ דמשום חומרא החמירו, ונ"ל דאין צריך לפרש כן אלא כמו שפירשתי. (והתני) [והא דתני] רב זביד דדבר שאין מתקיים מותר למכור להן פי' מתקיים עד יום אידו שבאותן שלשה ימים שהן לפני אידיהם דוקא מותר למכור דבר שאין מתקיים עד יום האיד, אבל ביום איד הכל אסור, ודבר זה למדתי מן הירושלמי [ע"ז פ"א ה"א] בגמרא דר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהן אסור ובגמרא חברי אמרי טעמא דר' ישמעאל משום בריה דמועדא פ' לפניהם ודאי משום הזמנה הוא ואזיל ומודי משעתא דמזמין נפשיה לצורך תקרובת פסול, לאחריהם מאי טעמא ומפרשין חבריה משום בריה דמועדא שאף לאחריו רגיל עדיין להיות עצב מפני מחמת עצבת יום אידו, דומיא דישראל ששמח ביום שלאחר י"ט שיש שקורין אותו יום אסרו חג שהרי אין רגילין ליפול בו על פניהם וסבר ר' ישמעאל דגוי נמי כל שלשה דלאחר אידו נוהג כן, והיינו בריה דמועדא ומסיק התם אמר ר' אבא טעמא דר' ישמעאל מכיון שהוא יודע שהוא אסור לך לישא וליתן עמו אף הוא ממעט בשמחת אידו ומאי נפקא מביניהון למכור להן דברים שאין מתקיימין על דעתהון דחברייה אסור כיון דמשום ברה דמועדא עדיין עצבון יום אידו בפיו כ"ש קודם לכן ועל כל דבר שמזומן לו מוכן הוא לילך ומודה ועל דעתיה דר' אבא שהוא תולה הטעם דמתוך שהוא יודע שאסור לך לישא וליתן עמו אפילו אחר יום אידו והוא ממעט בשמחתו נמצא כל דבר שהוא כלה קודם יום אידו ואינו לפניו בעיקר שמחתו הרי אין לבו להודות על כך שאינו מודה אלא על עיקר שהוא עצב בו ביום אידו. ומה שפרש"י בריה דמועדא כן דמסיק התם בירושלמי א"ר יודה אבוי דר' מתניה קרייה מסייעה (לאחי) [למה] דאמרין חברייה ביום עשרים וארבעה לחודש השביעי נאספו וגו' עד בצום ובשקים דהיינו שני ימים לאחר יום שמיני עצרת ולמה לא אמר ביום כ"ג משום בריה דמועדא אין תימר משום שבת לית את יכול דאת מחשב ומשכח צומא רבא יתיב בחד בשובא (ספק) עד א"ר יוחנן בר מדייה אנא חשבתיה ולא הוה בשובתא. ובתוספתא בתחילת המסכת [ע"ז] גרסינן ואעפ"י שאמרו שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן בד"א בדבר שמתקיים אבל בדבר שאין מתקיים מותר ואף בדבר המתקיים לקח או שמכר מותר והיינו מתניתא דמסייעא לרשב"ל דגרסי' בגמרא דידן [ו' ע"ב] תניא כותיה דרשב"ל, ומכאן משמע כיון דבגמרא דידן תני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכר להן אבל לא לוקח מהן דברייתא קמייתא לאו בדבי ר' אושעיא אתנייה א"כ תוספת' לדידן לפי הגירסא דר' חייא הוא, ובסדר אושעיא כתבתי קצת הוכחות דהיא דר' אושעיא.
<h2>דף יב:</h2>
ואגב דאתא לידן נכתב הא דתנן בפ"א דע"ז עיר שיש בה ע"ז והיו בה חנויות מעוטרות ושאין מעוטרות זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים מעוטרות אסור' ושאינ' מעוטרות מותרין. ובגמרא [י"ג ע"א] הולכ' ליריד של גוים וכו' אלמא דמתניתין ביריד עסקינן ופליגי רשב"ל ור' יוחנן. ופירש"י דהא דתנן שאין מעוטרות מותרין ואי משום דנושא ונותן ביום אידם וה"מ לזבוני להן דילמא מזבין ליה בהמה ואזיל ומקריב לע"ז אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה אבל למיזבן מינייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא. וקשה הא דתני רב זביד דדבר שאינו מתקיים מותר למכור להן אבל לא לוקחים מהן מכלל דבר המתקיים בין למכור בין ליקח אסור דבין לאביי דאמר לשאול מהן וללות מהן ולפרוע מהן דאע"ג דקא ממעט להו גזירה אטו להשאילן ולהלוותן ולפורען מאי [שנא] ליקח מהן מלמכור להן, וכ"ש לרבא דאמר כולהו משום דאזיל ומודי דאפילו ליקח אסור ותו כי מצרכי' בבי דמתניתין אמרינן דאי תנא לישא וליתן עמהן משום דחשיב להו אזיל ומודי ופירושו משום דלא מעיט להו דהא יהיב זוזי אבל לשאול מהן דקא ממעט להו, ש"מ דאפילו ליקח מהן אסור הילכך נ"ל דהאי יריד דקתני בלא יום איד קאמר וקביעות היריד לשם ע"ז נקבע להנאה ליתיב בו מכסי ודרך יריד להיות קבוע שבוע ושבועים ויותר ואפילו עושין בו יום איד אין נוהגין אלא יום אחד הילכך יום האיד ושלפניו ג' ימים דינו כשאר יום אידם בלא יריד אבל לאחריו ולפניו ימים הנותרי' על שלשה אין אסור אלא א"כ מהנה ונהנה אבל מתגר או מבעל הבית קבוע הנותן מכס כיון שהמכס נגבה מ"מ בין בדבר המתקיים ובין שאין מתקיים הרי (מתנה) [מהנה] לכומרים ואסור, הילכך פת וסנדל אי לאו דזבין מבעל הבית שאינו קבוע היה נאסר כנ"ל. ובירושלמי [פ"א ה"ד] מסיק דהא דתנן עיר שיש בו ע"ז ביריד שנו.
